יהודה פז

יהודה פז

  • תחום פעילות:
    השתתפות אזרחית, פיתוח כלכלי, זכויות אדם
  • קהל יעד:
    קהילות בנגב, החברה הערבית, קואופרטיבים
  • ארגון:
    מכון הנגב לאסטרטגיות פיתוח ושלום (לאתר)

במשך יותר מחמישה עשורים, יהודה מחבר שיתוף פעולה טבעי בין בני אדם עם השאיפה להתפתחות כלכלית ומתמקד באזרחים ובארגוני חברה האזרחית ככלי ליצירת שינוי חברתי. דרך טיפוח שותפויות ויזמויות כלכליות, תוך שימת דגש על קיימות ויציבות פיננסית, יהודה יוצר אפשרויות להתפתחות עבור קהילות באזורי משבר: כך סובלנות ודו קיום נבנים דרך העבודה הממשית לשיפור ברמת החיים שתביא איתה הצלחה כלכלית. שיטותיו מיושמות כעת מסביב לעולם.

הרעיון החדש

בשלב מוקדם בקריירה שלו הבין יהודה שלא ניתן יהיה להגיע לשלום בלי שיפור ברווחתם של אלו הגרים באזורי עימותים ומצוקה. כמו כן, הוא הבחין בכך שהמודלים הרגילים של פיתוח וסיוע, יחד עם הדיונים הרשמיים שנועדו להשכין שלום, שגו בכך שהיו מכוונים "מלמעלה למטה", וסבלו מגישה פטרונית כלפי הקהילות איתן רצו להיטיב. בנוסף, חוסר במשאבים, בהכשרה מקצועית ובתמיכה, הגבילו את הפוטנציאל לצמיחה כלכלית של הקהילות הללו. דרך שילוב של כמה תחומי פיתוח: חברתי, כלכלי ואנושי, הצליח יהודה להתייחס למאפיינים היחודיים והסבוכים המאפיינים כל קהילה. במקום לפתח "תוכניות סיוע" רגילות, ולדבוק בשיטות הפיתוח המקובלות במערב בעשורים האחרונים, יהודה פיתח גישה משתפת, המשלבת מומחים מבחוץ עם מסורת וידע עממיים מקומיים, בצורה יעילה, מקיפה ולא מאיימת. הגישה של יהודה והשיטות בהן הוא משתמש צמחו על קרקע הקונפליקט הישראלי-ערבי במזרח התיכון אך מיושמות גם באזורי עימות אחרים מסביב לעולם.

הדגם של יהודה עבור חברות בתהליכי שינוי מואץ מקשר בין השדות של פיתוח בין-לאומי ויישוב סכסוכים דרך חיבור בין שיתופי פעולה אנושיים לפיתוח כלכלי. כאחד מחלוצי גישת ה"people to people" בתחום הפיתוח, יהודה רואה חשיבות רבה לתפקיד אותו ממלאים האנשים בתהליך הפיתוח, כשותפים עם – ולא כנתמכים על ידי – רשויות וגופים בינלאומיים. יהודה מקרב בין קבוצות של אנשים, ויוצר קשרים חוצי גבולות של שנאה וסכסוך: הוא מקדם הבנה והיכרות, ומחבר ביניהם דרך מאמץ משותף לשפר את מצבם הסוציו אקונומי ורווחתם הכלכלית.

בשנת 1998, ייסד יהודה את מכון הנגב (או בשמו המלא, מכון הנגב לאסטרטגיות של שלום ופיתוח) במטרה לשלב חינוך והכשרה מקצועית עם פרויקטים ישומיים וממשיים. המכון ממלא שני תפקידים עיקריים: אחד כמרכז הכשרה המעביר קורסים, סמינרים וסדנאות המיועדים להכשיר ולתת כלים לדורות הבאים, והשני כמחולל של פעילויות מקומיות, המיועדות לקדם, לבנות, לארגן ולהעריך פרוייקטים כלכליים וחברתיים, בעזרת כלים מקובלים לפיתוח של עסקים בקנה מידה קטן ובינוני. עבודתו של יהודה פרושה לאורך שלושה מישורים: המקומי, בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית, האיזורי, במזרח התיכון, והעולמי, בו קהילות מסביב לגלובוס נהנות מפירות הידע והעמל שלו. מאמציו המשולבים הראו כי קהילות במעבר יכולות לסגל חיים של שלום וליהנות משאיפה ריאלית לצמיחה כלכלית, שיפור של רמת החיים ותקווה לעתיד טוב.

הבעיה

מדינות רבות במזרח התיכון סובלות מקשיים במעבר בין העולם המסורתי למודרני, ככל שהאוכלוסיות שלהן גדלות ומתפתחות. אחת מהארצות בהן השינויים הללו באים לידי ביטוי קיצוני כמעט היא ישראל, בה הקופליקט בין ישן וחדש מועצם על ידי הקונפליקט הרחב יותר בין יהודים וערבים. סכסוכים משמעותיים על שטח ותרבות נגזרים משאלות קשות של זהות. במקביל, מעט מאוד נעשה על מנת לסייע לחברות מסורתיות להתאים את עצמן לדרישות ולמאפיינים של השוק המודרני. ההזנחה מעוררת תסכול, ובמקום טעון כמו ישראל – אם כי גם במקומות אחרים החווים מעברים דומים – תסכול מוביל לעתים קרובות לאלימות ולפשע.

הקהילה הערבית בישראל, לדוגמא, מונה מעט יותר מעשרים אחוז מן האוכלוסיה, והקהילה הבדואית, המרוכזת ברובה בנגב, מהוה אחוז דומה מהאוכלוסייה בו. למרות שמבחינת החוק, ישראל מבטיחה שוויון זכויות והזדמנויות לכל אזרחיה, עדיין ניתן למצוא פערים גדולים ברמת החיים, בחינוך ורווחה בין המגזרים השונים בחברה. לא ניתן לחשוב על פיתוח חברתי-כלכלי של הנגב, בלי לכלול בפיתוח כזה את האוכלוסייה הבדואית כשותפה מלאה. הקהילה הבדואית סובלת גם מחסך בכלים ויכולות לשפר את מצבה הכלכלי, וגם מניכור וחוסר אמון מצד וכלפי החברה הכללית בישראל. בחזית זו, למשל, יהודה הצליח לבנות מחדש קשרים בין אישיים וחוצי קהילות כאשר נתן לאנשים כלים פשוטים אך הכרחיים שיסיעו להם לצמוח. דרך השתתפות בסדנאותיו, נשים וגברים מהחברה הבדואית רכשו מיומנויות כלכליות בסיסיות, ובמקביל נחשפו ליהודים ולמדו לקשור קשרים בין עדתיים.

עבודתו של יהודה מצליחה לפתור כמה בעיות במקביל, ומשפיעה באותו זמן על המזרח התיכון וגם על העולם כולו. ראשית, עבודתו עונה על הצורך החיוני בהכשרה מקצועית, בהנעת פרוייקטים וביצירת קשרים עסקיים בקהילות הללו. שנית, היא מתקנת את הליקויים שיצרה מסגרת הסיוע המסורתית, שהיתה מבוססת על סיוע מלמעלה והתבססות עיוורת על סיוע ממשלתי. ושלישית, יהודה מחבר בין פיתוח איזורי לעולמי דרך בניית מערכות יחסים וקשרים אישיים, בניית שותפויות, ושילובים חברתיים וכלכליים, המסייעים לקדם הדדיות ושתופי פעולה המבוססים על יכולת בת קיימא. חדשנותו ותרומתו פורצת הדרך של יהודה פז נובעת מתובנות רעיוניות הנגזרות מפעילות יומיומית ומחוברת לקרקע בתחומי הפיתוח בר הקיימא. כאשר דנים בקידום שלום וסובלנות, יש לזכור כי יהודה היה מראשוני המפתחים של גישת ה"אדם לאדם" ליישוב סכסוכים, גישה המגשרת על הפערים בין קבוצות ועדות שונות החיות בצוותא בישראל.

האסטרטגיה

דרך נסיונו והכלים שרכש במסגרת עבודתו בתנועה הקיבוצית, גיבש יהודה לאורך שנות השבעים את תפיסתו כי שילוב של יצירת חיבורים אישיים בין אנשים עם מאמץ לפיתוח כלכלי הוא המפתח ליצירת סובלנות, שגשוג ושלום. כדי לממש את התפיסה הזאת, הקים יהודה בשנת 1998 את מכון הנגב. המטרות שהציב עבור הארגון היו ליצור מסגרת שתספק תקווה, הדרכה ויוזמות לפיתוח, מסגרת הנשענת על שיתוף פעולה ועבודה משותפת בתור הכלי המרכזי שלה. תחת שרביטו, הפך מכון הנגב לאחד מארגוני החברה האזרחית הגדולים בישראל, עם צוות של יותר מ-120 עובדים ויותר מ-450 מתנדבים. המכון מפעיל יותר עשרות תוכניות, פרוייקטים והכשרות מדי שנה, עבור יותר מ- 15,000 איש בישראל, במזרח התיכון ובעולם. זוהי משימת חייו של יהודה, ובדרך עבודתו היא הופכת למציאות, בישראל ובעולם.

הארגון של יהודה משתמש בכלים מעולם הפיתוח של יוזמות קטנות ובינוניות (SMEs), של קואופרטיבים ושל תוכניות הכשרה חינוכיות על מנת לחזק את הקשר אותו הוא יוצר בין פיתוח לשלום. מבחינתו, יוזמות קטנות ובינוניות הן גם מנוע אדיר של צמיחה כלכלית, ובאותו זמן הן מנוע אדיר ליצירת שינוי חברתי. מכון הנגב עובד מקומית בישראל על טיפוח קהילות ושיפור היחסים בין ערבים ויהודים, הוא עובד אזורית במזה"ת ומקשר בין ישראלים ופלסטינים, וגם עולמית, כאשר הוא מפעיל תוכניות בחמש יבשות, בהם משתתפים אנשים ביותר מ-40 מדינות.

המכון פועל בארבעה מישורים עיקריים: 1) פיתוח של העצמה, שוויון ושיתוף פעולה, 2) קידום יוזמות קטנות ובינוניות, 3)לימודי קואפרטיבים, 4) הפצה של המודלים שלו.

העצמה, שיוויון ושיתוף פעולה – יהודה מסייע ליצירת שינוי בתפיסה של אוכלוסיות מיעוטים, מעמדה של חולשה לעמדה של כוח, של בטחון ושל השתלבות, אך ללא אובדן הזהות הייחודית. מעמדם של בני המיעוטים הוא תחום שאליו נחשף יהודה במהלך חייו ועבודתו בנגב, מול החברה הבדואית. המיעוט הפלסטיני הוא הגדול בישראל, הוא מונה כ-21% מהאוכלוסיה, ופעמים רבות אינו זוכה לכבוד ולתמיכה לה הוא ראוי בחברה. כדי לסייע בשילובם הכלכלי והחברתי הקים יהודה בשנת 1999 את ארגון אג'יק (המרכז היהודי-ערבי להעצמה, שיוויון ושיתוף פעולה).

עבודתו של יהודה באג'יק מתמקדת בעיקר בצרכיה של הקהילה הבדואית, המונה כ-160,000 איש, שהם כרבע מתושבי הנגב. ההתמקדות באוכלוסייה זו נבעה מההכרה כי צרכיה והבעיות של הקהילה הזאת בתוך החברה הערבית חריפים במיוחד. אג'יק יצר השפעה משמעותית: כך לדוגמה תכנית ההתנדבות המשותפת יהודית-ערבית בת השנה, שהתחילה בשנת 2001 וכעת חגגה עשור, מאפשרת לצעירים יהודים ובדואים לפעול ביחד על תוכניות המקדמות במקביל את צרכיהן של שתי הקהילות בנגב. כאלה הן למשל תוכניות העשרה אחרי שעות הלימודים בבתי ספר יסודיים, שיפור הנוי בכפרים הבדואיים, ושיעורי ערבית או עברית, במקומות בהם השפות הן שפות המיעוט. הפרויקט הזה מחדד את הרעיון של יצירת שינוי וצמיחה מלמטה, כאשר אנשים פרטיים מאזורי סכסוך, ובמיוחד ערבים ויהודים, פועלים יחד ומשתפים פעולה בתוכניות מבוססות ומוצקות, המתוכננות ומוצאות אל הפועל בצורה המשפרת את מצבם ואת מצב קהילתם באופן ישיר.

תכנית נוספת, שכללה עשרים נשים בדואיות מרהט, לקייה, תל שבע, שגב שלום, כסייפה ורחמה, התמקדה בפיתוח מקצועי של יכולות בסריגה ועיצוב אופנה. התוצאה של הפוטנציאל החדש להתפתחות הכלכלית של הנשים היתה גם תחילתו של שינוי חברתי, כאשר נשים שעד כה סבלו מאפליה ויחס חברתי מבזה קיבלו כלים של העצמה: דרך תעשיית החתונות ולאור הצורך בנשים מקצועניות בתחום הזה, הפרוייקט הכשיר נשים במקצועות קשורים נוספים, כמו צילום ותקליטנות.

הגישה היהודית-ערבית באה לידי ביטוי גם במבנה הארגון העצמו, בו עובדים יחד ערבים ויהודים. אחת ממנהלות הפרוייקטים הפעילות ביותר היא אמל א-סנע אלחג'וג', פעילה חברתית בוגרת אוניברסיטת בן גוריון, שלא רק הביאה בעצמה כמה מהרעיונות שהפכו לפרוייקטים מצליחים, אלא גם מהווה דוגמה אישית ליכולת ליצור שינוי. מחצית ממספר הסדנאות מועברות באתרים ומוסדות יהודיים, ומחצית בערביים, תוך שמירה על עיקרון השותפות בין שווים. דרך פעילויות אלו, שהחלו לפני למעלה מעשור, הצליח יהודה למשוך תשומת לב ציבורית, עסקית וממשלתית, כמו גם של גורמים מחוץ לישראל, לצרכים של הקהילה הבדואית בנגב. הוא סייע "לשים אותה על המפה", ולתת לה להשמיע את קולה בתור חלק מהחברה בישראל.

קידום יוזמות עסקיות קטנות ובינוניות – עוד בראשית שנות ה-90 הבין יהודה שכדי להפיץ את המודל של שותפויות יזמיות יש צורך בשיפור ההכשרה המקצועית, בחינוך וביצירת קשרים בתוך הקהילות. הוא מקדם את מודל היזמויות שלו דרך ארגון מגוון סדנאות, סמינרים קורסים ותוכניות העשרה לאנשים וקבוצות מסביב לעולם, כחלק מתפיסה כוללת הנוגעת לשיטה היעילה ביותר לקדם יזמות ויוזמות קטנות ובינוניות (SME's). הפעילויות הללו מתבצעות באמצעות המרכז הבינלאומי לקידום יוזמות קטנות ובינוניות. בשנת 2009, למשל, המרכז התמקד בנושא "מיגור העוני באזורי הספר: מניסיון עבודת הפיתוח הישראלי". חמישה עשר פקידי ממשל מסרי-לנקה הרכיבו את אחת הקבוצות שהשתתפו בתכנית. במבט מקומי יותר, בשנת 2009, במסגרת פרוייקט חדש, "יזמות משותפות לשלום", צוותו יחד זוגות של אמניות ויזמיות מישראל ומהשטחים. דרך פעילות במרכזים בבאר שבע ובבית ג'אלה הסמוכה לבית לחם, התכנית מצופה לשפר את חייהן של מאות נשים יהודיות ופלסטיניות, של בני משפחותיהן ושל קהילותיהן. היקף הפעילות של התכנית הולך וגדל. דרך דוגמאות מקומיות, המרכז הופך את הערך האנושי של עבודתו הכלכלית לברור ומובחן. מאז הקמתו, המרכז הבינלאומי הוביל עשרות תוכניות הכשרה מסביב לעולם, פשוטו כמשמעו. המרכז גם יצר קשר קבוע עם הארגון העולמי ליוזמות קטנות ובינוניות (ה - WASME).

לימודי קואופרטיבים – הקואופרטיבים מהווים חלק משמעותי בתחומי החברה האזרחית והפיתוח כבר יותר מ-150 שנה, וחלק מיוחד שמור לקטנים שבהם, שאינם זקוקים לתמיכתם של הגופים המדיניים. ארגון הגג הבינלאומי של הקואופרטיבים (ICA) מונה יותר מ-750 מליון חברים, כמעט מכל אומה בעולם. כקיבוצניק, יהודה הכיר בחשיבותם של הקואופרטיבים והביא איתו את החשיבה לתוך העבודה על היוזמות המשותפות. על מנת לקדם את הקואופרטיבים, הוא הקים את המרכז הבין לאומי ללימודי קואופרטיבים (ICECOS). המרכז בונה תוכניות הכשרה למובילי קואופרטיבים, למאמנים ולמנהלים בישראל, במזרח התיכון ובעולם. כך באפריל 2011, המרכז העביר בשנדונג שבסין סדנה ל-47 מנהלים ובכירים בקואופרטיבים חקלאיים סיניים. המרכז יוזם ומנהל פרויקטים לפיתוח של קואופרטיבים בני קיימא ומציע שירותי ייעוץ בתחומים אלה. העובדה שהמרכז נמצא בישראל, מדינה שחלק ניכר מהפיתוח אותו עברה טמון בקואופרטיבים בהם היו חברים מקימיה, מוסיפה נדבך חשוב של ניסיון ומקצועיות למסגרות ההכשרה אותו הוא מציע לשותפיו מרחבי העולם.

הפצת המודל – בבסיס החזון של יהודה עומדת השאיפה לשפר את מאמצי הפיתוח המקומיים והעולמיים דרך העמקת יצרת הקשרים, השותפויות ושיתופי הפעולה החברתיים והכלכליים בין אנשים. יהודה יצר תוכניות חינוכיות להשכנת שלום, לפתרון סכסוכים ולפיתוח אזורי עימות כדי לקדם בצורה מקצועית את הקשר בין שלום לפיתוח. התוכניות הללו משלבות נשים וגברים מעשרות ארצות בחמש יבשות, ומועברות בשלל שפות, בהן אנגלית, רוסית, ספרדית, פורטוגזית וערבית. מסגרת הזמן של התוכניות היא בדרך כלל בת עשרים עד שלושים יום. הקורסים מספקים למשתתפים מסגרת ידע והבנה על מבנה החברה האזרחית בכלל, ועל ארגוני צעירים ותלמידים בפרט, בתחומים של יישוב סכסוכים ופיתוח באיזורים של אחרי – עימות. הם מעניקים יכולות ואימון בתחומים רלוונטיים כמו שיטות לפיתוח תקשורת ארגונית, מנהיגות דמוקרטית, ושימוש מושכל בטכנולוגיוית להעברת מידע במהלך עבודתם.

בעתיד – עד שנת 1998, רוב הפרוייקטים של יהודה התמקדו ביצירת קשרים ובניית יחסי עבודה ופרוייקטים בין ערבים ויהודים. בשנת 2000, 65% מנפח העבודה שלו עסקה בנושא הישראלי ערבי ופלסטיני, והשאר הוקדש לזרוע הבין לאומית של הארגון. השילוב בין מיקוד מקומי לעולמי המשיך להיות לחם חוקו של הארגון, במיוחד לאחר החלק המרכזי שלקח במאמצי השיקום של סרי לנקה אחרי הצונאמי בשנים 2004/5, ורעידת האדמה הקשה בסין בשנת 2008. כיום, דרך מכון הנגב, יהודה עובד עם ששה משרדי ממשלה בישראל, וכן עם הביטוח הלאומי ועם הג'וינט. הוא משתף פעולה גם עם ממשלות זרות, בהן הבריטית, האמריקנית, הבלגית, ההולנדית, הקנדית, ועוד. עם תקציב שנתי של כ-15 מיליון ₪, מכון הנגב נמצא בעמדת מפתח לקראת התרחבות נוספת והפיכה לשחקן משמעותי עוד יותר במישור העולמי.

האדם

יהודה יודע להבחין במורכבות הרבה ובקשרים הפנימיים היוצרים את החברה האנושית. היכולת הזאת נובעת במידה רבה מימיו המעצבים כאחד ממייסדיו של קיבוץ כיסופים בנגב המערבי. יהודה נולד בניו יורק בשנת 1930, ועלה ישראל כבחור צעיר, בשנת 1950. הוא היה ממייסדי כיסופים, כאמור, ושם הונחה אבן הפינה שקשרה את גורלו עם עתידו של הנגב ושל תושביו. כחלק מפעילותו בתנועה הקיבוצית, נשאב יהודה לעולמם המושך של הקואופרטיבים ושל שיתופי הפעולה המקצועיים. זאת ועוד, חשיבותה הרבה של העבודה פנים אל פנים כחלק מהותי ביצירת שינוי הפכה להיות ברורה לו מאוד, ובמיוחד ההשפעה האדירה שיש לאדם היחיד על ההצלחה או הכשלון של הכלל. גם בקיבוץ וגם במסגרות חינוכיות בהן היה מעורב החל משנות החמישים של המאה העשרים מילא יהודה תפקידי ניהול, הובלה וחינוך, שסייעו לו לפתח את יכולותיו היזמיות. היסודות החזקים שבנו החוויות הללו סייעו לו לבנות ולפתח את מכון הנגב.

יהודה שימש במגוון תפקידים בהנהגת התנועה הקיבוצית במשך שנים רבות, בין השאר כמנהל מוסדות ההכשרה של התנועה, וכמנהל מחלקת החינוך הגבוה ותוכניות המנהיגות של הקיבוץ המאוחד. יהודה הכניס את תוכניות הלימודים הראשונות שכללו שיטות לתכנון ארוך טווח עבור הקיבוצים, פיתח תוכניות עבור המערכות הכלכליות והניהוליות שהתאימו למבנה המיוחד של הקיבוצים, הטמיע את המערכות הממוחשבות הראשונות שישמשו לתוכניות פיתוח וניהול של קיבוצים, ויצר את המסגרות המתמטיות והכלים הסטטיסטיים עבור ניהול היצור והצריכה במסגרות הכלכליות של הקיבוצים. לאורך השנים דחה יהודה הצעות להצטרף לסגל הדיפלומטי הישראלי כשגריר, ולהצטרף לעולם הפוליטי כמוביל במפלגות מרכזיות, להוביל גופים ציבוריים ומסגרות חינוכיות, ואפילו להיכנס לעולם העסקי.

אחד המבחנים הראשונים ליכולתו היזמית של יהודה מחוץ לתנועה הקיבוצית היו כאשר הוא מונה למנכ"ל חטיבת הצעירים ותנועות הנוער של הסוכנות היהודית מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בעוד רוב העולם היה מסויג לקראת המלחמה, אוכלוסייה קטנה מתושבי העולם פסעה צעד קדימה ובאה לישראל כדי להתנדב בה. המתנדבים השתלבו במסגרות אזרחיות, הגישו עזרה בבתי חולים והחליפו אנשי מקצוע שנקראו לשירות מילואים ממושך. היתה זו קבוצה גדולה, כ-150 אלף, של צעירים (רובם בני פחות משלושים) בעלי מוטיבציה רבה, אשר סיומה המהיר של המלחמה הותיר אותם חסרי מעש אבל עם רצון להישאר ולפעול בישראל עוד. שאלת העסקתם גולגלה לפתחו של יהודה כמנהל חטיבת הצעירים: יהודה מצא את התשובה דרך התנועה הקיבוצית, אשר נענתה לבקשתו הדחופה והסכימה לסייע לו ולצוותו לספק תעסוקה לאלפי המתנדבים הללו. בעקבות מאמציו של יהודה, נוצרה התכנית הראשונה להשמת מתנדבים בקיבוצים. הקיבוצים סיפקו למתנדבים לינה ואוכל, איפשרו להם להשתמש בכל המתקנים שלהם, אפשרות להתרועע עם ישראלים צעירים, ואירגנו עבורם סיורים בארץ. בתמורה התחייבו המתנדבים לעבוד לפחות שש שעות ביום. הרעיון של יהודה היה מהפכני כיוון שהתנועה הקיבוצית מעולם לא עבדה עם מתנדבים לפני כן. תחת הנהגתו ובמקביל לעבודת הצוות שלו, יותר ממאה וחמישים קיבוצים קלטו קבוצות מתנדבים לזמן קצוב, בין חודש לחודשיים, וסיפקו להם חוויות חיים חד פעמיות, שהשתלמו גם עבור הקיבוצים וסייעו רבות לקיומם.

יהודה ניפק שורה ארוכה של יוזמות ועשייה חדשנית גם במסגרת תפקידו בהקמת מה שהפך להיות המוסד החינוכי במעלה הבשור, שהיה למעשה חטיבת הביניים האינטגרטיבית והמשולבת הראשונה במסגרת הקיבוצית: לפני כן מערכת החינוך היתה מחולקת בין שלוש תנועות קיבוציות שונות. למרות הדמיון בשיטות האידיאולוגיות, תפיסת עולמם גרסה כי עליהם לחנך את ילדיהם במסגרות נבדלות. יהודה היה הראשון שהבין שחטיבת ביניים אחת עבור ילדי כל עשרת הקיבוצים של האזור תועיל לקיבוצים, ובראש ובראשונה לתלמידים עצמם, ותסייע להנמיך את גדרות החשדנות והעוינות שיצרו הפילוגים בין התנועות.

כדי להפוך את חזונו זה למציאות, ערך יהודה דיונים וישיבות ארוכים עם נציגים מכל אחד מהקיבוצים. היה עליו לבנות תכנית חינוכית אחידה המתאימה לדרישותיהם של כל אחד מהקיבוצים, ושכולם יסכימו עליה. התעקשותו הביאה לפתיחתו של המוסד החינוכי במעלה הבשור, שלא רק היה סיפור הצלחה, אלא הפך למודל ארצי עבור מוסדות החינוך העל יסודיים.

בתור הוגה הרעיון, נקרא יהודה להיות המנהל המייסד של בית הספר. בתפקידו זה פיתח יהודה כמה יוזמות חינוכיות חדשניות, בהן פיתוח מיומנויות מקצועיות מיוחדות כחלק מתכנית הלימודים, במיוחד בתחומים של לימודי חקלאות, פתיחתו של קונסרבטוריון ומרכז ללימודי אומנות פלסטית בבית הספר, והכנסתם של כמה שיותר תלמידים בעלי מוגבלויות שונות לכיתות ולפעילויות בית הספר השונות. גם שם, כמו בשאר המקומות בהם פעל, שילב יהודה ערכים גבוהים עם יוזמות יומיומיות ופרקטיות שהפכו בזכותו למציאות.

ליהודה היה גם תפקיד מפתח בתוך תחום הקואופרטיבים בישראל ובעולם. הוא היה הישראלי הראשון שנבחר להיות אחד מ-11 חברי הוועד המנהל של ארגון הגג הבינלאומי של הקואופרטיבים (ICA), המאגד בתוכו את כלל הקואופרטיבים והארגונים הדומים בעולם. אחד מהישגיו המשמעותיים ביותר בתור חבר ועד הייתה הקמתו של מרכז החינוך והלמידה של הקואופרטיבים, מסגרת מקוונת המאפשרת גישה לחומר לימודי ולמחקרים אודות קואופרטיבים ושיתופי פעולה שנערכו בעשרות אוניברסיטאות.

נקודת מפנה בחייו של יהודה היתה בשנת 1998, כאשר בדו"ח שערך הוא הבחין בצורך המשמעותי ובחוסר שישנו בפרויקטים המתמקדים באזרחים במסגרת מאמצי הפיתוח הבין לאומיים, לאור הערך האדיר שיש לפיתוח האנושי כאמצעי ליצירת שלום. מעט לאחר מכן, בשנת 1999, הקים יהודה את מכון הנגב, כדי לאפשר בכפיפה אחת הכשרה המקצועית, פיתוח יזמות ויוזמות ושירותי ייעוץ מקצועיים, ולחזק את הקשר בין השכנת שלום ופיתוח כלכלי. מאז ועד היום, פרצה עבודתו של יהודה את גבולותיה של ישראל, ואיתם את גבולותיו של המזרח התיכון, והיא כעת מפרקת גדרות ומחברת בין אנשים מסביב לעולם.