עדינה בר שלום

עדינה בר שלום

  • תחום פעילות:
    השכלה גבוהה לחרדים
  • קהל יעד:
    המגזר החרדי
  • ארגון:
    המכללה החרדית בירושלים (לאתר)

בעולם שבו מידע הוא כוח, ידע הוא נכס בעל ערך עבור הפרטים וגם עבור החברה, וחינוך הוא שער ומנוע המאפשרים צמיחה והתפתחות כלכלית, פוליטית וחברתית. השתלבותן ושילובן של הקהילות החרדיות בתוך החברה הישראלית הכללית, מבחינת תעסוקה, חינוך, זכויות וחובות וגם מבחינת הקבלה ההדדית הם אחד האתגרים הקשים העומדים בפני החברה והמדינה. האוכלוסיה החרדית ברוכת הילדים גדלה בקצב מהיר יחסית לריבוי הטבעי בישראל, וכבר כעת היא עומדת על בין 15 ל-9 אחוזים מהאוכלוסיה. לאור זאת, האתגר שבשילובה של הקהילה הזו והפיכתה למאוזנת מבחינה כלכלית הופך להיות דחוף וחיוני.

על ידי יצירתה של המסגרת הראשונה בה יכולות נשים (וכעת גם גברים) מהחברה החרדית לרכוש כישורים אקדמיים ומקצועיים, תוך שמירה על המסגרת הערכית והזהות הדתית הייחודית, תורמת עדינה בר שלום לא רק לרווחתה הכלכלית של האוכלוסייה הזאת, אלא גם מסייעת לפתוח דלת להשתלבותה ולשיפור המעמד שלה בתוך החברה כולה. זוהי לא פחות מאשר מהפכה שקטה, אשר מביאה במישרין לפיתוח היצרנות של החברה החרדית, ובמקביל גורמת להפחתת המתח והעוינות בינה לבין שאר הציבור בישראל.

הרעיון החדש

עדינה בר שלום שואפת לשנות את מצבו של הציבור החרדי. הרעיון שלה הוא להביא ל"אקדמיזציה", כלשונה, של נשים וגברים מהחברה החרדית בישראל, תוך כיבוד מלא של המסורות שלהן, יחד עם כל שאר הדרישות המתחייבות מאורח החיים החרדי. לטענתה, החברה הישראלית בכללותה עוברת תהליך של אקדמיזציה, ואלו המשוללים תואר אקדמי עלולים להפסיד אפשרויות לתעסוקה. הנשים הפוקדות את שעריו של המוסד אותו הקימה בשנת 2001, המכללה החרדית בירושלים, הן לעתים קרובות המפרנס העיקרי או היחיד במשפחתן, שלעתים קרובות היא מרובת ילדים, והן חיות תחת פיקוח צמוד של רבנים או מוסדות רבניים. הגברים חיים לרוב חיים של לימוד תורה שלא כוללים בצידם עבודה ופרנסה. עבורם, ההזדמנות ללמוד מקצועות אקדמיים (כמו חינוך, כלכלה, תכנות או מדעים מדוייקים) ולרכוש מיומנויות מקצועיות (כמו לימודי משפטים) מקנים אפשרות לפרנסה, וגישה לחברה הרחבה ממקום של כבוד הדדי. נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם בן ששון, אמר כי "על החברה להתאים את עצמה לשינויים שחלים בחברות המסורתיות ברחבי העולם, לעודד את רכישת ההשכלה הגבוהה, ולקחת חלק בהפיכת האחריות הכלכלית החברתית לנחלת כלל החלקים בחברה".

כמו יזמות ופרויקטים מצליחים אחרים העוסקים בדו קיום ובהשתלבות של מגזרים משולי החברה לתוכה, תמצית הרעיון עוסקת ב"פוליטיקה של אינטרסים" יותר מאשר בפוליטיקה של זהות. במקום לדבר על הבנה הדדית, וקבלה והכלה של ערכיו ואמונותיו של האחר, המכללה החרדית של בר שלום נותנת לבוגריה כלים וידע מוצק המאפשר להם למלא את שאיפותיהם האישיות, החברתיות, החומריות והרוחניות, ובד בבד להרגיש מעט קרובים יותר לאוכלוסיה הכללית.

במקום לעסוק באופן קבוצתי ברגשות ופחדים, עיסוק שהוא לעתים קרובות נעים אך לאו דווקא נושא פירות, המכללה החרדית מתמודדת עם בעיות ההדרה, עם הטענות אודות היכולות הלא מספקות ועם תחושת הזרות ואי השייכות כשהיא עוסקת במישרין בתחומים ובצרכים החשובים והמהותיים ביותר של הציבור החרדי בישראל. העשייה הזאת, המבוססת על מהלכים המקובלים ומוכרים על ידי הציבור הרחב, מביאה את בוגרי התוכנית קרוב יותר למיינסטרים הישראלי.

התוצאות חסרות תקדים: שתי מכללות כאלה, המכללה החרדית בירושלים ומכללה שניה בבני ברק מוציאות 540 בוגרים מדי שנה, הזוכים לאחוזים גבוהים במיוחד – 94% - במציאת מקומות עבודה. בזכות עבודתה החלוצית של עדינה נוסדים בישראל, וגם במקומות אחרים, מוסדות נוספים המעודדים הכשרה מקצועית גם אם איננה אקדמית. מוסדות אלה מראים לקהילות החרדיות וגם לחברה המקיפה אותן את כוחה של ההשתלבות על רקע מקצועי: מוקדים טלפוניים של חברות פועלים מתוך ערים חרדיות וכתריסר חברות הי-טק הבינו שהקהילה הזו יכולה לספק עובדים אמינים ומוכשרים במידה וידעו לנהוג ברגישות ובפיקחות שתתאים לצרכיהם.

דרך השפעתה על עיצוב מדיניות ציבורית, ודרך הרצאות והשתתפות בכנסים, מפיצה עדינה את המסר שלה אל חברות מסורתיות ובפני קובעי מדיניות במדינות רבות. דוגמא טובה להשפעתה, הרחק מחוץ למסדרונות המכללה, היא בתוכניתו החדשה של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לעודד יציאת נשים חרדיות לעבודה דרך הטבות במיסוי ובדרכים נוספות, ועל ידי כך להביא להעלאת התל"ג והדירוג הישראלי במדדי היצרנות והיכולת הכלכלית.

הבעיה

היהדות כוללת בתוכה כמה סוגים של תרבויות ומסגרות של אמונה, הנעות בין אמונה עמוקה ומחייבת המתבטאת בהתבדלות וסגירות תרבותית, ועד לתפיסה של היהדות כמסגרת תרבותית המשלבת חילוניות עם תפיסה הומניסטית רחבה. המונח "אורתודוקסיה" מתייחס לכמה זרמים המקיימים במידה רבה אורך חיים קפדני ומסורתי המבוסס על טקסים עתיקים הלקוחים מתוך מספר מקורות ספציפיים בספרי הקודש. בתוך התחום הזה נמצאים גם ה"אורתודוקסים המודרניים", המאפשרים מספר התאמות של החוקים הדתיים למצב החברתי הנוכחי לאור השינויים ההיסטוריים, ובמידה מסויימת יוצרים רקע להשתלבות בתוך המסגרת החילונית הרחבה. בניגוד אליהם, החרדים, או החברה החרדית, נוטים לא לקבל את ההתאמות של החוקים הדתיים ומעדיפים בידול מהעולם הרחב, ובמיוחד מהחינוך החילוני וממרכזי המסחר החילוניים. המסגרת ההלכתית קובעת קריטריונים ברורים בשאלות של כשרות, שבת, אישות ותפילות.

בעולם החרדי נהוגות כמה מסורות המבטאות השתייכות: ביניהן השמירה על הצניעות בלבושן של הנשים, ובמיוחד כיסוי הראש והחצאית הארוכה, וכיסוי הראש והזקן הארוך אצל הגברים. בחברה החרדית מקובלת מסגרת משפחתית מרובת ילדים, בהן הנשים מפרנסות בעוד הגברים עוסקים בלימוד תורה עד כמה שניתן. ישנה הפרדה ברורה בין גברים לנשים מחוץ לבית. בגלל אמונתן ודרך חייהן, הקהילות החרדיות חיות לעתים קרובות בשכונות מבודדות, אשר סובלות מעוני ומבעיות חברתיות אשר מוחרפות על ידי האיסור לדון בהן בפרהסיה. גישתם לתעסוקה – ולהשתלבות בחיים הכלכליים במדינה, כמו גם אי השתתפותם בנטל הכללי של השירות בצבא – מעוררת כלפיהם את חשדנותה ועוינותה של החברה הכללית בישראל.

החברה החרדית בישראל נתפסת על ידי רובה של שאר החברה הישראלית כלא יצרנית, נצלנית ובדלנית מרצון. יותר משישים שנה אחרי הקמת המדינה, החברה החרדית, המרוכזת בערים ירושלים, בני ברק, בית שמש, ביתר ואלעד, משיכה לגדול בקצב מהיר (5.6 ילדים בממוצע למשפחה, לעומת 2.3 בממוצע הארצי), ממשיכה להתקיים בעיקר ממימון ציבורי, וממשיכה לדבוק מתוך עקרון בתעסוקה שאינה מבוססת על ידע מקצועי. באופן כללי, החברה החרדית ממשיכה להצטייר בעיני שאר חלקי החברה כאבן ריחיים על צווארו של הרוב החילוני. במקביל, הקהילה סובלת מעוני נרחב ומבעיות סוציאליות הנגזרות ממנו, זאת כתוצאה ממבנה התעסוקה והבחירות המועטות העומדות בפניה. נשים נמצאות תחת לחץ כבד במיוחד כיוון שמצופה מהן היכולת לנהל את חיי משפחתן הגדולה ובמקביל גם לפרנס אותה.

האסטרטגיה

עדינה הבינה כי על מנת לשפר את המצב הסוציו אקונומי של החברה החרדית, ובד בבד להעלות את קרנה של החברה החרדית בעיני החברה הכללית בישראל, יש למצוא פתרונות טובים יותר לבעיות התעסוקה. עבור זאת יש צורך ביצירת הזדמנויות רבות ונגישות יותר לחינוך גבוה. היות שהחינוך הגבוה שאיננו דתי, ולמעשה כל מסגרת של חינוך גבוה בטרם תחילת עבודתה של בר שלום, נתפסו כבלתי מתקבלים על הדעת להשתתפות מצדה של הקהילה החרדית, ניצלה עדינה את יחוסה המכובד ואת קשריה כבתו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף על מנת להניע את המהפכה השקטה שלה, בנסותה לפרק מבפנים את המכשולים העומדים בפני חרדים המעוניינים בהשכלה גבוהה, באיטיות ותוך שמירה על כבודם.

הפתרון שלה היה ייסודה של מכללה העומדת בסטנדרטים הגבוהים ביותר, ושואבת מנסיונן ומהידע של האוניברסיטאות המובילות בישראל על מרציהן הבכירים, ובמקביל מתאימה לצרכיה המיוחדים של הקהילה החרדית. היא עשתה זאת תוך שהיא זוכה לברכתם של כמה מהרבנים והמנהיגים החשובים ביותר של החברה החרדית. המכללה מספקת שירותים באופן הידידותי והנגיש ביותר, ובעלות המינימאלית עבור התלמידים. היא הרחיבה את הטווח של אפשרויות היציאה לעבודה: בעוד שלפני זמן לא רב היתה ההוראה האפשרות הפופולארית ביותר, ולא נמצאו מספיק משרות עבור המספר הגבוה של בוגרות הסמינרים, כעת יכולות התלמידות ללמוד ולהתמקצע במגוון של נושאים. מצב זה מקל באופן ניכר על האבטלה הגבוהה של נשים בחברה החרדית, ומעלה את הרמה הכלכלית הכללית. עדינה אמרה כי "אנו זקוקים גם לרופאים, פסיכולוגים ואחיות משלנו, כדי שיכירו מבפנים את הבעיות איתן אנו מתמודדים".

תוך שהיא מעדיפה שינוי חברתי על פני צדקה, ומציאת פתרונות מעשיים לבעיות על פני המתנה פסיבית לסיוע חיצוני, עדינה החליטה ליצור מוסד שיהיה מקובל על הקהילה החרדית אשר באותו זמן יוכל להוות גשר אל החברה הכללית, ופתח להגברת ההערכה העצמית ולשיפור התנאים הסוציו אקונומיים. בעיות סוציאליות בחברה החרדית מקבלות כעת מענה על ידי בוגרות שיכולות להעלות לפני השטח נושאים שנחשבו לטאבו ולא היו עולים בפני עובדים סוציאליים שאינם מהקהילה. אחרי חמש השנים הראשונות, המכללה החרדית פתחה את שעריה גם בפני גברים. (בהתאמה לדרישות המסורת, הגברים והנשים לא מתערבבים ביניהם, והשמירה על הצניעות נדרשת מהנשים, אם כי לא מהמרצות והמרצים בשיעורים). גם כאן ניכר שינוי משמעותי, כיוון שבאופן מסורתי הגברים החרדים מצופים לעסוק בלימוד תורה ולא לעבוד עבור משכורת, ובמידת הצורך, לעבוד בעבודות פשוטות להן לא נדרשת מיומנות גבוהה.

המכללה החרדית בירושלים פתחה את שעריה לפני עשור, עם מחזור ראשון של 23 תלמידות ובאישור המועצה להשכלה גבוהה, וכעת מציעה שלל תארים לנשים ולגברים חרדים. ניתנים קורסים בעבודה סוציאלית, לימודי מעבדה רפואית, תכנות, קלינאות תקשורת, כלכלה ועוד. הקורסים מועברים על ידי מרצים מאוניברסיטת בר אילן, האוניברסיטה השניה בגודלה בישראל, מכללת הדסה ואחרים. המכללה מציעה מלגות לסטודנטים הזקוקים לכך ובמקום פועל מעון המסייע לסטודנטיות הנשואות, רבות מהן אמהות לתינוקות וילדים קטנים.

בהצהרה המסכמת את גישתה ותפיסותיה, אומרת עדינה כי "אינני יודעת אם מדובר במהפכה, אבל אפשר לדבר על שינוי משמעותי בגישה של הקהילה החרדית כלפי חינוך. מנהיגי הקהילה החרדית מבינים שלא ניתן עוד לשבת על הגדר אם אינם רוצים להשאיר את הקהילה שרויה בעוני בו היא נמצאת לעד. נכנסתי לתחום הזה על מנת לפתוח שער בפני המון של נשים. זוהי מטרתי."

המטרה היא גם מצויינות: עדינה אומרת גם כי "האוניברסיטאות ראו את ההישגים [שלנו]... שמרנו במקביל גם על מספרי הנרשמים, אך לא הורדנו את הדרישות או את רמת הלימודים". הבוגרות והבוגרים זוכים להשמה מקצועית מגוונת: בבתי חולים, חברות תרופות, מוסדות מחקר אקדמיים, סטראט אפים העוסקים בביו טכנולוגיה, וכעובדים סוציאליים. העובדים הסוציאליים מצויידים בכלים וערניים לקראת טיפול בבעיות באופן ייחודי עבור לקהילה: עבריינות, ניצול מיני, הומוסקסואליות, בעיות במשפחה וכדומה. "הבוגרים שלנו יוצאים כשווים לעמיתיהם באוכלוסיה, עובדים בשוק החופשי, והתואר שלהם מקובל על ידי כל המעסיקים", אומרת עדינה. לאור ההצלחות בגיוסם המקצועי של הבוגרים, סטודנטים נוספים נמשכים למכללה באופן טבעי.

ההתפתחות האחרונה במכללה החרדית היא שיתוף פעולה עם אוניברסיטת בן גוריון המציע מסלול בפסיכולוגיה קלינית לנשים במכללה, הזהה לקורס המתקיים בקמפוס בבאר שבע. המסלול הארבע שנתי יועבר על ידי פרופ' דויד לייזר, וייתן לבוגרותיו רשיון לעסוק בפסיכולוגיה קלינית. הסטודנטיות צפויות לעבור תרפיה (המועברת על ידי נשים) כחלק ממסלול לימודיהן, כאשר גם לכך נתן הרב יוסף את ברכתו. "זוהי נשיות חרדית חדשה", היא טוענת, "ההכרה בכך שאשה בת 40 עדיין יכולה להתפתח ולהבין למה היא שואפת... חיפשתי משמעות, חיפשתי לעשות משהו שימשך גם אחריי, משהו שייצור שינוי". ומשהו כזה היא אכן מצאה.

עדינה נושאת לעתים קרובות דברים ומשתתפת באין ספור כנסים בנושאים שונים, הכוללים השכלה גבוהה ותעסוקה, חרדים וחילונים או נשים ותפקידן בתחומים הללו. דרך פעילויות אלה היא מפיצה את המסר שלה, המחלחל גם אל הקהילות החרדיות באירופה ובארה"ב. נשיא האוניברסיטה העברית צוטט באומרו כי המסר של עדינה מתרחב לקהילות מסורתיות מסביב לעולם, ומראה כיצד ניתן על ידי חינוך לשפר את מצבם של נשים (וגברים) ולאפשר להם לקחת חלק בחיים הכלכליים של מדינתם, תוך קירובם לאוכלוסייה הכללית.

האדם

בר שלום נולדה בישראל בשנת 1945, והיא בתו הראשונה של הרב עובדיה יוסף, יליד בצרה בעירק ששימש כרב הראשי הספרדי לישראל (הראשון לציון) ולאחר מכן הפך למנהיגה הבלתי מעורער של הקהילה הספרדית/מזרחית בישראל. הרב יוסף פעל רבות בעצמו לשיפור מעמדן של הקהילות הלא-אשכנזיות. עדינה מאמינה שירשה את חוש המנהיגות והשאיפה לצדק חברתי מאביה, שממשיך ומשמש לה מקור השראה ויעץ, ושתמך ביוזמתה החינוכית מאז ראשיתה. כפי שראינו לעיל, השילוב בין תמיכתו של אביה לתחושת השליחות והאסטרטגיה של עדינה הביאו לתוצאות משמעותיות שמדברות בעד עצמן.

עדינה החלה לפתח את כישרונותיה כאשר טיפלה בעשרת אחיה ואחיותיה מגיל צעיר, כשהיא נוטלת עליה את עול עבודות הבית לאחר שאמה נפלה למשכב. אחת מנקודות המפנה בחייה היתה מעט לפני שהחלה ללמוד בתיכון, כאשר הוריה החליטו שעליה ללמוד בבית ספר מקצועי (בו למדה תפירה) במקום ללמוד בסמינר היוקרתי יותר בו היתה הופכת למורה. אמה של בר שלום חלמה שבתה תהיה תופרת, חלום שהתגשם לאחר נישואיה, כשעסקה בתפירת שמלות כלה ואביזרים עבור יום החתונה. בר שלום אומרת שאיננה חשה שנעשה לה אי צדק, אך היא מצרה על כך שלא ניתנה לה האפשרות להמשיך וללמוד או לבחור בעצמה את עתידה, ושהיתה מעט מתוסכלת בצעירותה ממגוון האפשרויות המוגבל שעמדו לרשות נשים כמוה.

בגיל 17 נישאה בר שלום לבוגר ישיבה שהכיר לה אביה, לאחר ששוחחה עמו על העקרונות המנחים אותה בחייה וראתה שהם חופפים לאלה שלו. כאשר חתנה נתקל בקשיים בחיפושיו אחרי משרה רבנית הולמת בירושלים, עברו השניים לתל אביב. בצעד מעט לא מסורתי, התיישבו השניים בצפון תל אביב, בשכונה חילונית, מתוך אמונה שיצליחו להשתלב במרקם השונה בשכונה בלי לוותר על אורחות חייהם ואמונותיהם: הם קיוו לחיות וללמוד מחייהן של קבוצות אחרות בחברה הישראלית. לאחר שבעלה התמנה לבית הדין הרבני, וילדיה היו גדולים מספיק, ביקשה בר שלום לצאת וללמוד פסיכולוגיה. בעלה, בעצה אחת עם אביה, הטיל וטו על החלטתה זו, ובמקומה יצאה בר שלום ללמוד עיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב של שנקר. על כך היא מספרת כי אביה שיכנע את בעלה כי "בסך הכל מדובר בבית ספר לתפירה".

עדינה הוכתה בתדהמה מהקיטוב החברתי העמוק שכמעט וקרע את החברה הישראלית בעקבות רצח ראש הממשלה רבין בנובמבר 1995 על ידי יהודי דתי, ומהקריאות "רק לא ש"ס" שנשמעו בההפגנות שלאחר הרצח. היא הרגישה תחושת מחויבות אישית להביא סוף לעוינות בין הפלגים. נסיונותיה ליצור קבוצות שיח משותפות של דתיים וחילונים בהן מתקיימת הקשבה והבנה הדדית הובילו אותה למסקנה כי יוזמות כאלו, למרות חשיבותן התרבותי והחברתי, לא יכולות לגשר על התהום הפעורה בין הצדדים.

תהליך התפתחותה כאשת חינוך ופעילה חברתית היה ממושך ואיטי, לאור חייה כפי שהכתיבה אותם המסגרת בתוכה חייה ובזכות ייחוסה המשפחתי ואביה המפורסם, והישיגיה הפכו למציאות בזכות תעצומות הנפש האדירות בהם היא ניחנה ובזכות סבלנותה הרבה. לאחר נישואיהם של שלושת ילדיה, עלתה במחשבותיה היוזמה להקים אוניברסיטה המעניקה הכשרה מקצועית ואקדמית לנשים חרדיות. אביה קבע בעבר כי קיים צורך בחברה החרדית לעובדות סוציאליות מתוך הקהילה: זה היה אחד הזרעים שנבטו להיות החזון החינוכי שלה. "כשבאתי אליו עם הרעיון להקים אוניברסיטה חרדית, הוא שמח ובירך אותי", היא אומרת. בעיתון הארץ נכתב כי "כל סיפור החיים שלה כאילו הסתדר כדי להביא לצדק הפואטי בסוף. שהיא, שלא הרשו לה ללמוד, תפתח את שערי ההשכלה לנשים וגברים חרדים.". "אני חושבת שהחברה החרדית צריכה להיות בנויה על לימוד התורה, אבל במקביל צריך לאפשר לכל מי שרוצה ללמוד מקצוע. לא להגיד מלמעלה 'אתם חייבים לעבוד', אלא לפתוח את הדלת כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד", אמרה עוד באותו ראיון.